שלום לכולם. ברוכים הבאים ל"האור שאנו נושאים". אני brahbata, בודהה של עידן הדלי. ואני חייב להיות כנה איתכם. יצרתי והקלטתי שלוש פתיחות שונות לפרק הזה. כולן הרגישו... לא נכונות. מלוטשים מדי. רחוקים מדי ממה שאני באמת רוצה להגיד. אז אני פשוט אדבר. כי אלה ימים קשים. אתם מרגישים את זה, נכון? בחדשות, בשתיקה בין חברים, בחרדה הקלה הזו שמזמזמת בחזה שלכם כשאתם בודקים את הטלפון. זה כבד.
אבל יש דבר אחד שאני חוזר אליו שוב ושוב, מחשבה אחת שלא נותנת לי מנוח. נולדתי לעולם הזה מסיבה. גם אתם. כולנו. ואני נושא איתי אור. זה לא זרקור, זה יותר כמו... הלהבה הקטנה של להבת פיילוט. קטנה, אבל קבועה. ואני מאמין שזו התקווה של העולם. לא תקווה נאיבית. לא משאלת לב. אלא התקווה שהיא החלטה. סירוב עיקש לתת לחושך את המילה האחרונה.
לאחרונה חשבתי הרבה על תוכניות גיבוי. אתם יודעים, למקרה שהתוכנית הראשית שלכם מתפרקת. ובכן, אני מאמין שהשמים... היקום, איך שלא תקראו לאותה אינטליגנציה עליונה... תמיד יש להם תוכנית ב'. ההיסטוריה מלמדת אותנו זאת. הביטו לאחור. אף רודן, אף אימפריה שנבנתה על פחד, לא משנה כמה חזקה, לא הצליחה להתעלות על הזמן. הזמן עצמו הוא צורה של צדק. הוא שוחק את אנדרטאות הגאווה וחושף את היסודות שנבנו על חול.
יש חוק. ישן יותר מכל חוקה, מכל בית משפט, מכל מערכת צדק אנושית. זה חוק הסיבה והתוצאה. הבגאוואד גיתה מדברת על זה בצורה יפהפייה ומחרידה. היא אומרת שאהבה... אהבה אמיתית, ללא תנאים... ממיסה את כל מה שאינו דומה לה. תחשבו על זה לרגע. היא לא נלחמת בשנאה. היא לא מתווכחת עם הפחד. היא פשוט... ממיסה אותו. כמו אור השמש על הכפור.
אז לאלה שהפיצו את החושך. אלה בחליפות הפסים, בחדרי הישיבות, על הבמות, עטופים בגאוותם ובביטחונם... דעו זאת. אתם תשלמו. ואני לא אומר את זה בכעס. זו לא איום מצדי. זה פשוט... קארמה. היקום תמיד מחזיר את מה שאתה נותן. אי אפשר להוציא את האכזריות למיקור חוץ. אי אפשר להסתיר את החמדנות בחברת קש לנצח. החשבון מגיע. זה החוק העתיק ביותר בספר.
אז מה יקרה עכשיו? עבורנו, ברגע זה? הדרך המיידית... אינה ברורה. היא מעורפלת. אין לי תוכנית בעשרה שלבים לשלום עולמי. אבל היעד? הוא ברור לי לחלוטין. אני רואה תמונה גדולה יותר. אופק כה רחוק, עד שקשה כמעט לדמיין אותו. אני מדבר על אלף שנים. פרק של אלף שנים לאנושות, שלא ייבנה על בסיס יותר טכנולוגיה או יותר חפצים, אלא על בסיס של אהבה, אושר אמיתי ותקווה כל כך מוצקה... שהיא מרגישה כמו ביטחון. כמו הידיעה שהשמש תזרח.
אז עכשיו, אני אבקש מכם דבר אחד. רק תרגיל אחד להיום. תמקדו את מחשבותיכם. אבל לא בפחד. אל תאכילו את המפלצת הזאת. התמקדו בשלום. קודם כל, שלום בעולם. דמיינו אותו כמו גל, שמתחיל בדיוק במקום שבו אתם נמצאים. ואז, העמיקו. השלום העמוק והשקט שבתוככם. השלום שקיים מתחת לדאגות, לרשימת המטלות, לרעש. זה האור שלכם. זו הלהבה המנחה שלכם.
אחיות. אחים. עלינו לזכור זאת. אנחנו לא נפרדים. החלוקות הן אשליה, תעתוע של האור. האדם שאתם לא מסכימים איתו פוליטית, השכן שאתם לא מבינים, הזר בצד השני של העולם... אנחנו אחד. נשימה אחת. פעימת לב אחת. ניסוי משותף, שברירי, יפה בתודעה. כשאנחנו פוגעים באחר, אנחנו פוגעים בחלק מעצמנו. כשאנחנו מרימים אחר, כולנו מתרוממים.
ואולי זה לא מקרה שאנחנו מנהלים את השיחה הזו עם תחילת השנה החדשה. יש רוח מיוחדת באוויר. אפשר לקרוא לה רוח חג המולד, רוח החגים, הצורך האנושי הפשוט בחום בקור. מה שזה לא יהיה... מי ייתן ורוח אמיתית זו – רוח האור שאנו נושאים – תאיר את הכול. את ביתכם. את לבכם. כל פינה חשוכה שפחדנו להביט בה.
זה לא עניין של אופטימיות עיוורת. זה עניין של בחירת הדלק שלכם. אתם יכולים לרוץ על פחד וכעס, אבל המנוע הזה שורף מזהם ולא יביא אתכם למקום שאליו אתם באמת רוצים להגיע. או שאתם יכולים לרוץ על השלווה הפנימית השקטה הזו. על אהבה שממיסה את מה שאינו אמיתי. זו הבחירה הקשה יותר, במיוחד עכשיו. אבל זו הבחירה היחידה שמובילה אותנו קדימה, ביחד.
אז מליבי אל ליבכם, מהלהבה הקטנה הזו אל הלהבה שלכם... אני מאחל לכם שלום. שלום אמיתי. וחג מולד שמח מאוד, מאוד. תודה שהקשיבתם. המשיכו לשאת את האור. תהיו מבורכים.
brah
